קבוצה טיפולית היא לא קבוצה הנאספת לסדנה. טיפול קבוצתי שונה מהנחיית קבוצות. תפקידו של המטפל זה לגעת במצב הבריאות הנפשית של חברי הקבוצה ולכן חייב להיות מוסמך לזה. לקבוצה טיפולית יש משימה לשינוי ויש לה מטרה שנקבעת מראש. הקבוצה נותנת כוח, בלי שיפוטיות ובלי ביקורתיות – קבוצה מכילה. הקבוצה היא כמו מעבדה, בה אנחנו רואים את התהליכים, משקפים ומטפלים בהם.
בחיים אנו עוברים בין מצבי חיים. מעבר מהמקום הבטוח כמו משפחה וחברים למקום בטוח בתוך הקבוצה . בקבוצה טיפולית אנחנו עוברים את כל השלבים בהתפתחות קבוצה טיפולית. שלב ראשון של הביטחון בקבוצה זו השעה והמרחב הקונקרטי. המרחב שונה לגמרי ממרחב של פסיכולוג. החוויה היא בתוך סטודיו המאפשר להביע ביצירה. המטלה הבסיסית בקבוצה היא לספק מקום בטוח לכל חברי הקבוצה, בעזרת קבלה בלתי ביקורתית, בלתי שיפוטית, רגישה, נתינת כבוד הדדי, אמפטיה, הזדהות עם האחר, סבלנות כלפי האחר, פתיחות ולמידה. כאשר כל אלו מתקיימים, יכולה הקבוצה להתאחד ולהגיע לאינטראקציה לכידה. (Mackenzie, 1983).
לפעמים העבודה היא עם החומרים מוגבלת במספר החומרים, ולפעמים המטופל עומד מול מגוון רב של חומרים (צבעים, בדים, צמר, חומרים מהטבע, פלסטיק, זכוכית….) כיד הדמיון.
חומר וטכניקה מספרים על איזו התרחשות או מצב רגשי. החומר מקביל לתחושות רגשיות, לעולם הפנימי ולא תמיד מובן. עפרונות צבעוניים הם חומר צנוע, נשלט, בעל אופי פנימי ודרושה סבלנות כדי לבנות ממנו ציור. ללא השקעה הוא נראה דל. צבע פנדה נחשב יחסית לצבע נשלט, יכול להיות קווי או כתמי, צורני וגם אבסטרקטי. צבע שמאוד נראה על הדף. הוא אסוציאטיבי מתקשר ומזכיר את הילדות. (אורבך, 1997)
החיבור לקבוצה בשלב הראשון הוא מיקום עבודת היצירה בחלל. סוג של מנדלה קבוצתית. המקום הינו מימד חדש שנוצר למקום שקדם לו וכולם מתחברים למקור אינסופי של יצירה. המקום עוזר לנו לראות את היחסים שלנו עם הסביבה, עם עצמנו "כאן ועכשיו".
על פי המודל ההתפתחותי של טיפול קבוצתי, המטלה הראשונה היא חשיפה עצמית אישית של כל חברי הקבוצה. בשלב זה הקבוצה מוכנה לעבור לשלב הבא עם קשרים חזקים, יחסית, בין החברים, ועם תחושת לכידות המאפשרת להם להתמודד עם הופעת הבדלים וקונפליקטים בין אישיים (Mackenzie, 1983).
בתהליך הקבוצתי השלב שני הוא שלב של היררכיה ושליטה, מי קרוב, מי פחות, כל אחד בודק מה המקום שלו בקבוצה. על חברי הקבוצה ללמוד להיות סבלנים ולהתמודד עם רגשות כעס בקרבם ובקרב זולתם. הדבר עשוי לאפשר להם להתחיל להתמודד עם חלקים בעצמם שאחרים תופסים כמעוררי התנגדות. דילמה נוספת בשלב זה, היא המידה בה על הפרט לדבוק בדעה קולקטיבית, או לצאת נגד. שלב זה מאופיין בהצטברות של תסכול וכעס, המגיע לשיאו בשחרור רגשי חזק (מקנזי, 1973). כול אחד מחברי הקבוצה צריך לתת לעבודתו סביבה משותפת. חלק מהמאמץ הגדול זה איך "אני מכיל ספציפי" ובתוך כל זאת מכינים מקום לתסכול.
הקבוצה עוברת לשלב הבא עם תחושה של לכידות, כישות חברתית, עם הערכה מפותחת לשונות הדעות העומדות בקרב חברי הקבוצה. ישנה הכרה בכך שכל חבר יכול לשחק תפקיד שונה בקבוצה. (מקנזי, 1973).
בהמשך האקלים בקבוצה מאופיין בדחף של תקשורת וירידה חדה בקונפליקט. זהו שלב האינדיבידואציה שמאופיין מימדי העבודה של פתיחות עצמית, איתגור ושליטה קוגניטיבית. לאחר שכל החברים השתתפו באופן אקטיבי בחשיפה העצמית, הקבוצה בלכידות. גם מי שלא מרגיש קרוב יעשה מאמץ להיות חלק. (מקנזי, 1973).
בתהליך של עבודה קבוצתית אנחנו עושים מספר מעברים: מעברים בחומר, בצבע, בטכניקות והמעברים של החיים.
במעבר מהיצירה לדיבור, הקול של הקבוצה הוא שיקוף מאוד מדויק שמוחזר למטופל בכל מיני קולות, טונים.